<h1>רבינו יהונתן מלוניל — מו"ק</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[מו"ק י"ב ע"א] אין מרביעין בהמה בחולו של מועד, אוחזין בבהמה נקבה ומביאין עליה זכר ואסור מפני הטורח. אין מרביעין בבכור, דעבודה היא. ובפסולי המוקדשין, שהוממו ואף על פי שנפדו אסורין בגיזה ובעבודה כדנפקא לן [בכורות ט"ו ע"א] מן תזבח ואכלת בשר [דברים י"ב] תזבח ולא גזה ועבודה ואכלת ולא חלב ומשתעי קרא בפסולי המוקדשין ובפסולי המוקדשין משכחת לה שהיתה נקבה והמרביע עליה עובד [בה] עבודה ובבכור נמי בעילה שהוא בועל נקראת עבודה כדאשכחן בעבד עברי שנקראת בעילתו עבודה כדכתיב [שם ט"ו] משנה שכר שכיר עבדך שש שנים וגו' [קידושין ט"ו ע"א] מכאן שרבו מוסר לו שפחה כנענית שטורח עמה בלילה והולדות לאדון דכתי' [שמות כ"א] האשה וילדיה תהיה לאדוניה, ויש מפרשים שאם ירביענו על פרתו בשביל שהוא יפה ושמן ובעל אברים שמא יחייהו שנים רבים ואתי לידי תקלה שמא יהנה ממנו מגזתו ומעבודתו משום הכי אסרו חכמים שלא ירביעו אותם על אחרים, (ד)[ו]פסולי המוקדשין אם הם נקבות שלא יגדלו מהם עדרים וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן.
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק ז' ע"א] ר' מאיר אומר רואין את הנגעים להקל וכו', בחולו של מועד שאם טהור הוא אומר לו טהור אתה שהרי שמחה הוא לו. אבל לא להחמיר, שאם טמא הוא ישתוק ולא יטמאנו ויצריכנו לצאת חוץ למחנה מפני שאבל הוא לו דסבי' ליה לר' מאיר שרשאי הכהן לשתוק אע"פ שיראה שהוא טמא ומוחלט וכל זמן שלא יצא מפי כהן אינו טמא דכתי' [ויקרא י"ג] טמא יטמאנו הכהן. ר' יוסי אומר לא להקל ולא להחמיר, שמתוך שהוא (שותק) נזקק לראותו אם הוא טהור דהינו להקל עליו הוא נזקק לו להחמיר שאם הוא טמא אומר לו טמא אתה דסבי' ליה לר' יוסי שאין הכהן רשאי לשתוק ומוטב שלא יהו רואין כלל [וכל זמן שלא ראה כלל] ולא אמ' לו טמא הרי הוא כטהור גמור כדכתי' [שם י"ד] וצוה הכהן ופנו את הבית בטרם יבא הכהן לראות את הבית ולא יטמא כל אשר בבית.
[מו"ק י"ב ע"ב] מהו שיקנסו בנו אחריו, כלומר שיאבדו כי היכי דאמ' גבי אבוה. [י"ג ע"א] צרם אזן בבכור, לפסלו במום דבכור נוהג בזמן הזה ומי שיש לו בכור נותנו לכהן וכהן מטפל בו עד שיומם מאליו ויאכלנו דאינו רשאי לאוכלו כל זמן שלא הומם דקדשים בחוץ הוא ואם צרם כהן אזן בכור להתירו קנסוהו ולא ישחטנו עולמית ותרצה ללמוד כיון מלאכתו מזה הא לא דמי דהתם איכא איסורא דאוריתא דכתיב [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו כלומ' לא יהיה שאסור להטיל בו מום והאי דקאמר אם תמצא משום דהתם בבכורות קא מיבעיא ליה אם קנסינן ליה אם לאו. המוכר עבדו, כנעני לגוים קנסוהו לפדותו עד מאה בדמיו במסכת גיטין בפרק השולח גט [מ"ד ע"א] ותרצה ללמוד ממנו כיון מלאכתו הא לא דמי דהתם דין הוא שקנסוהו משום דמפקע ליה ממצות דהא מיירי בעבד שהטבילוהו לשם עבדות וכל מצוה שהאשה חייבת בה העבד חייב בה שאם לא מל ולא טבל לא קנסינן ליה ומותר למכרו לכתחלה לגוים. הכא, גבי כיון מלאכתו. מאי גברא קנסו רבנן, כלומר לצער אותו אמרו חכמים והשתא דמיית מותר לבן הממון. או דילמא קנסו ממונא, שרצו לאבדו מן העולם והשתא נמי נקנסיה כדי שיתווסרו כל החיים ולא יעשו כמוהו. ופשטינן דלא קנסו דילפינן משביעית דהוי איסורא דאוריתא ותניא שדה שניטייבה או נידיירה ומת תזרע למוצאי שביעית.
<h2>דף מט.</h2>
כל ששהא ל' יום באדם אינו נפל [לשון רי"ף מו"ק י"ב ע"ב מדפיו] וחייב להתאבל עליו שאם לא שהה ל' אינו מתאבל עליו דשמא נפל הוא ואמרי' לקמן ה"מ היכא דלא קים ליה ביה שכלו לו חדשיו דזהו תשעה חדשים שאם היה יודע בודאי שכלו לו חדשיו כגון שפרש מן האשה תשעה חדשים חייב להתאבל עליו אפי' בן יום אחד. צו[ד]ניאתא, מן צדה.
